מסכת מכות פרק ג
ג,א אלו הן הלוקין–הבא על אחותו, ועל אחות אביו, ועל אחות אימו, ועל אחות אשתו, ועל אשת אחיו, ועל אשת אחי אביו, ועל הנידה, אלמנה לכוהן גדול, גרושה וחלוצה לכוהן הדיוט. אלמנה וגרושה, חייבין עליהן משם שני שמות; גרושה וחלוצה, אינו חייב עליה אלא משם אחד בלבד.
ג,ב הטמא שאכל את הקודש, והבא אל המקדש טמא, והאוכל חלב, ודם, ונותר, ופיגול, וטמא, והשוחט ומעלה בחוץ, והאוכל חמץ בפסח, האוכל ועושה מלאכה ביום הכיפורים, והמפטם את השמן, והמפטם את הקטורת, והסך בשמן המשחה, והאוכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים. אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו. כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב–רבי שמעון אומר כל שהוא, וחכמים אומרין כזית. אמר להם רבי שמעון, אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהיא, שהוא חייב. אמרו לו, מפני שהיא כברייתה. אמר להם, אף חיטה אחת כברייתה.
ג,ג האוכל ביכורים עד שלא קרא עליהן, קודשי קודשים חוץ לקלעים, קודשים קלים ומעשר שני חוץ לחומה, השובר את העצם בפסח הטהור–הרי זה לוקה ארבעים. אבל המותיר בטהור, והשובר בטמא–אינו לוקה.
ג,ד הנוטל אם על הבנים–רבי יהודה אומר, לוקה ואינו משלח; וחכמים אומרין, משלח ואינו לוקה. זה הכלל–כל מצוה בלא תעשה שיש בה קום עשה, אין חייבין עליה.
ג,ה הקורח קורחה בראשו, המקיף פיאת ראשו, והמשחית פיאת זקנו, השורט שריטה אחת על מת–חייב. שרט שריטה אחת על חמישה מתים, או חמש שריטות על מת אחד–חייב על כל אחת ואחת. וחייב על הראש שתיים, אחת מכאן ואחת מכאן; ועל הזקן חמישה, שתיים מכאן ושתיים מכאן ואחת מלמטן. רבי אליעזר אומר, אם נטלו כולו כאחת, אינו חייב אלא אחת. ואינו חייב עד שייטלנו בתער; רבי אלעזר אומר, לקטו במלקטת או ברהיטני, חייב.
ג,ו הכותב כתובת קעקע–כתב ולא קעקע, קעקע ולא כתב–אינו חייב: עד שיכתוב; ויקעקע בדיו, ובכוחל, ובכל דבר שהוא רושם. רבי שמעון בן יהודה משם רבי שמעון אומר, אינו חייב עד שיכתוב את השם, שנאמר "וכתובת קעקע, לא תיתנו בכם: אני, ה’" (ויקרא יט,כח).
ג,ז נזיר שהיה שותה ביין כל היום, אינו חייב אלא אחת; אמרו לו אל תשתה, אל תשתה, והוא שותה–חייב על כל אחת ואחת.
ג,ח היה מיטמא למתים כל היום, אינו חייב אלא אחת; אמרו לו אל תיטמא, אל תיטמא, והוא מיטמא–חייב על כל אחת ואחת. היה מגלח כל היום, אינו חייב אלא אחת; אמרו לו אל תגלח, אל תגלח, והוא מגלח–חייב על כל אחת ואחת.
ג,ט היה לבוש בכלאיים כל היום, אינו חייב אלא אחת; אמרו לו אל תלבש, אל תלבש, והוא פושט ולובש–חייב על כל אחת ואחת.
ג,י [ט] יש חורש תלם אחד, וחייב עליו שמונה לאוין–החורש בשור ובחמור, והן מוקדשין, כלאיים, בכרם, שביעית, ויום טוב, נזיר, וכוהן אבית הטומאה. חנניה בן חכינאי אומר, אף הלובש כלאיים. אמרו לו, אינו השם. אמר להם, אף לא הנזיר הוא השם.
ג,יא [י] כמה מלקין אותו: ארבעים חסר אחת–שנאמר "במספר. ארבעים" (דברים כה,ב-ג), מניין שהוא סמוך לארבעים. רבי יהודה אומר, ארבעים שלמות; איכן הוא לוקה את היתרה, בין כתפיו.
ג,יב [יא] אין אומדין אותו, אלא מכות הראויות להשתלש. אמדוהו לקבל ארבעים, לקה מקצת–אמרו אינו יכול לקבל ארבעים, פטור; אמדוהו לקבל שמונה עשרה, ומשלקה אמרו יכול הוא לקבל ארבעים–פטור. עבר עבירה שיש בה שני לאוין, אמדוהו אומד אחד–לוקה ופטור; ואם לאו–לוקה ומתרפא, וחוזר ולוקה.
ג,יג [יב] כיצד מלקין אותו: כופת שתי ידיו לעמוד, הילך והילך; וחזן הכנסת אוחז בבגדיו–אם נקרעו, נקרעו, ואם נפרמו, נפרמו–עד שהוא מגלה את ליבו. והאבן נתונה מאחריו, וחזן הכנסת עומד עליה; ורצועה של עגל בידו, כפולה אחד לשניים ושניים לארבעה, ושתי רצועות עולות ויורדות בה.
ג,יד [יג] ידה טפח, רוחבה טפח, מגעת עד פי כרסו. ומכה אותו אותו שליש מלפניו, ושתי ידות מאחריו. אינו מכה אותו לא עומד, ולא יושב, אלא מוטה, שנאמר "והפילו השופט" (דברים כה,ב). והמכה מכה באחת ידו, בכל כוחו.
ג,טו [יד] הקורא קורא "אם לא תשמור לעשות, את כל דברי התורה הזאת, הכתובים, בספר הזה: ליראה את השם הנכבד והנורא, הזה . . . והפלא ה’ . . ." (דברים כח,נח-נט); וחוזר לתחילת המקרא. ואם מת תחת ידו, פטור; הוסיף לו רצועה אחת, ומת–הרי זה גולה על ידו. נתקלקל בין בראי, ובין במים–פטור; רבי יהודה אומר, האיש בראי, והאישה במים.
ג,טז [טו] כל חייבי כרתות שלקו, נפטרו מידי כרתן: שנאמר "ונקלה אחיך לעיניך" (דברים כה,ג)–משלקה, הרי הוא אחיך, דברי רבי חנניה בן גמליאל. אמר רבי חנניה בן גמליאל, מה אם העובר עבירה אחת, נפשו ניטלת עליה; העושה מצוה אחת, על אחת כמה וכמה שתינתן לו נפשו. רבי שמעון אומר, ממקומו הוא למד–שנאמר "ונכרתו הנפשות העושות, מקרב עמם" (ויקרא יח,כט), ואומר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח,ה). הא, כל היושב, ולא עבר עבירה–נותנין לו שכר, כעושה מצוה. רבי שמעון ברבי אומר, והרי הוא אומר "רק חזק, לבלתי אכול הדם . . ." (דברים יב,כג); ומה אם הדם שנפשו של אדם חתה ממנו, הפורש ממנו מקבל שכר–גזל ועריות שנפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן, הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו, ולדורותיו ולדורות דורותיו, עד סוף כל הדורות.
ג,יז [טז] רבי חנניה בן עקשיה אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל; לפיכך הרבה להן תורה ומצוות, שנאמר "ה’ חפץ, למען צדקו; יגדיל תורה, ויאדיר" (ישעיהו מב,כא).